<h1>חדושי הרא"ה — חולין</h1>
<h2>דף ג.</h2>
[(חולין ב' ע"א) הכל שוחטין. ואפי' נשים, והכי אמרי' בערכין. וכן הנשים נאמנות בכל דבר איסור כעד אחד דעלמ', דקימ' לן [גיטין ב' ע"ב] עד אחד נאמן באיסורין. וזה דבר ברור, וכבר כתיבנא ליה ביבמות [ריש האשה רבה], ובפסחים [ד' ע"א] בס"ד. וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. הא לכולי עלמא אחרש שוטה וקטן נמי קאי, ודוקא בדיעבד מכשר ליה, אבל לכתחלה אין מוסרין להם לשחוט ואפילו באחרים עומדין על גבן. וכלה מתני' [דיקינן הכי] ואפי' רישא, מדקתני שמא יקלקלו את שחיטתן, ולא קתני שמא קלקלו אלא יקלקלו דמשמע שהן מועדין בכך לקלקל. והכי איתא בגמ' [י"ב ע"ב] ...[דמיע'] דכיון דאינהו מועדין לקלקל מסתמא אין לנו למסור... בשמור שלנו מה שראוי שינבלוהו על הרוב שאנו כמביאין עצמנו לספק שמא נפשע ולא נשמור שמירה מעולה. כללו של דבר ראוי לו לאדם [לשמור עצמו שלא ירבו ...ורין על ידי.]... יבא בהם לי... ויטעה או שמא יכשל בהם. ומהאי טעמא נמי נקטינן דאע"ג דאמרי' לעיל לעלפויי לא חיישי היינו מסתמא אבל בידוע שאינו יודע לאמן ידו בשחיטה אפילו גדול וחכם אינו ראוי לשחוט לכתחילה].
<h2>דף ז.</h2>
(חולין נ"ח ע"א) [ועד השתא לא איירינן אלא בביצה] אבל ולד טרפה בשנתעברה ולבסוף נטרפה מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע [בגמרא]. והלכה כר' יהושע שהוא מתירו ואפילו לגבוה דר' אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע. ולא דמי לביצה לפי שזה יש לו חיות בפני עצמו. ובפרק קמא דביצה [ו' ע"א] נמי אמרינן באפרוח שנולד ביום טוב, רב אמר אסור פי' משום מוקצה, ואמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד [ביום טוב] מן הטרפה דשרינן ליה ולא חישינן ביה למוקצה. אלמא דשרי. והוא בשנתעברה ולבסוף נטרפה, כדקימא לן הכא דטרפה אינה יולדת. ולקמן נמי בפ' בהמה המקשה [ע"ה ע"א] מוכח הכי דולד טרפה מותר. דאמר רבא בשוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי שוחטין אותו ומותר, ואלו היתה אמו כשרה מותר בשחיטת אמו כדאיתא התם, עכשיו [דאמו טרפה] מותר בשחיטת עצמו. וטעמא דכולהו, משום דסברי עובר לאו ירך אמו הוא, שהרי יש לו חיות בפני עצמו. ור' יוחנן נמי אית ליה האי סברא במסכת תמורה [כ"ה ע"א], דאמרינן התם, אמר ר' יוחנן הקדיש חטאת מעוברת רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר. ופרישנא התם טעמא משום דקסבר עובר לאו ירך אמו הוא. ומשמע דהלכתא כר' יוחנן, דהתם ביבמות [ע"ח ע"א] מקשינן מינה לרבא דאמר התם נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה דטבילת אמו עולה לו, ומקשי עליה מיהא דר' יוחנן אמר עובר לאו ירך אמו הוא וכיון דכן אינו בדין שתעלה לו טבילת אמו, ומפרקינן שאני עובר דהינו רביתיה ואע"ג דלאו ירך אמו הוא ראוי שתעלה לו טבילת אמו. ואע"ג דבתמורה איתותב ר' יוחנן, התם לאו אעיקר שמעתיה איתותב, אלא דהתם מעיקרא אתינן למימר דר' יוחנן אליבא דכולי עלמא ומיהא איתותב התם למימרא דלא איפשר דתהוי שמעתיה לכולי עלמא אלא כתנאי, אבל עיקר שמעתיה דר' יוחנן לעולם איתיה. וקשיא לן דהא במסכת סנהדרין [פ' ע"א] אמרינן דרבא לית ליה דר' יוחנן, דאמר רבא התם ולד הנוגחת אסור היא וולדה נגחו, ולד הנרבעת אסור היא וולדה נרבעו. ובמסכת בבא קמא [מ"ז ע"א] [אמרי'] פרה שהזיקה גובה מולדה, כלומר מעוברת. ובמסכת גיטין [כ"ג ע"א] אמרינן אע"פ שאין העבד מקבל גט לחברו מיד רבו שלו, אם היתה השפחה מעוברת זוכה היא [בגט] לעוברה מיד רבה שלה. ובמסכת ערכין [ז' ע"א], האשה שהיתה יוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, ואמרי עלה פשיטא גופה היא. [משמע מכל הני דעובר ירך אמו הוא]. ואיכא למימר דההיא דסנהדרין טעמא דההיא משום דכי נגמר דינה אף על העובר נגמר דינה כדפירשנא התם. אבל נתעברה אחר שנגמר דינה כפלוגתא דזה וזה גורם, [שהרי האב כשר ומותר, ולמאן דאמר זה וזה גורם] מותר האי נמי מותר, ולמאן דאמר אסור האי נמי אסור. והינו טעמא נמי דההיא דערכין דכי נגמר דינה אף על העובר נגמר דינה, [והינו] דמתמהינן עלה פשיטא גופה היא, אלמא דהא דאין ממתינין אותה לכולי עלמא מילתא פשיטא היא, וכלה מהאי טעמא דפרישנא דכי נגמר דינה אף על העובר נגמר דינה. וההיא דגיטין נמי [לא קשיא], דכולי עלמא לענין גט עוברה כגופה הוא. וההיא נמי דבבא קמא לענין נזק לאישתלומי מיניה, מכיון שהוא חיה ממנה בדין הוא לכולי עלמא שתהא כגופה כדפירש רבינו תם ז"ל.
